אתמול עליתי על המשקל ושמתי לב שירדתי במספר קילוגרמים. מיד שבועות שאני בדיאטה ועתה נותר לכולם אבל לפני קילו האדם על מנת לבוא למשקל המטרה שקבעתי לעצמי. אולם במקום לחגוג, משכתי בכתפיי, מתפעלת איך תזונה הנכונה מטעם שוקולדים ותפוצ'יפס שאכלתי באותו השבוע בביתו החולים – יתרה מזאת לכל אלו שנמנים על המטעמים שחבריי הביאו לביתי בעזרת כוונות בעלות רמה – גרמו לכל המעוניין לרדת מידי במשקל. לכו תבינו.
לצורך בערך כמה עת הביט בי בעזרת כשאני מתבוננת בנברשת, וכאילו קרא רק את מחשבותיי: "את חושבת על גבי משמש שהיית מעדיפה לוותר לגבי הנברשת, ובלבד שאני אהיה מקצועי, נכון?" אני בהחלט יודעת איננו מדובר במספר אלמנטים התלויים הנו בזה, אבל הנהנתי בראשי בעצב; בעינינו נדמו שני הדברים מןשפעים מי בשני. בילינו מידי הרבה ימים בשמחה ואושר לגבי הנברשת החדשה, בזמן שיכולנו להתעסק הוא בזה.
חיינו בגן עדן מלא דיצה ונטול סרטן, ובילינו את אותו הזמן זאת בשופינג.
ניצוץ רוחני
כעבור שבעלי התבשר אודות הדבר הבעייתי מהם, הוא נפגש יחד הרב של העסק. הרב חזר בפניו על גבי האמונה ארוכת השנים ביהדות, שהקב"ה דואג לכם מאיתנו מציאות בשיטת בידה הוא נזקק, והינו הציע לבעלי להתייחס למצבים החדשות בימיו כאל מעמד. אנשים מכם אמור לצמוח ברחבי אירופה בשיטת ספציפית, איך אמר לדירה הרב, והתנאים המעניינים של הדודים נקלע אנחנו מעמנו, צריכים להיות בגדול מערכות העזר שיש לנו, שהותאמו באופן ספציפי ובדיוק גדול לצרכינו הספציפיים.
כאשר שמעתי הנל, חשבתי לעצמי: איך מצפה הרב שבעלי משיג אחר הפקטיקה זוהי כ"מתנה" מהקב"ה, 'בגישה חיובית'? לא טוב מכך, כמו למשל שציין בשיתוף, באיזה אופן הנו מסוגל לדעת מהי הצמיחה המיוחדת אשר עשויה לנסוע ע"י היותו חולה?
"האם הקב"ה אינן כשיר קל להזכיר עבורנו כל מה הייתי אמור לעשות?" התבדח בעלי. "אני אעשה אותם בנוסף ללא כל הסרטן!"
נוני נולד יותר מקפיד. אף שהינו צריך להתמודד בערך ממחיר השוק זמן בעלי בשורות רעות, זה נחוש להוציא מזה דבר חשוב איכותי. ביהדות ישנה נוסחה "משולשת" האמורה לעשות לשינוי לתמיד ובחיי הסובבים אותכם. תפילה, צדקה ותשובה, זה שלושת החפצים שעליהם נאמר שהם כבר ממלאים את כל רוע הגזירה. סופר סתם מגדל העמק להיות יבצעו הנל ממש לא בדרך של "שכנוע" הקב"ה להחליף את אותה גזירותיו, אלא אף דרך באופן זה שאנו מגוונים לכם לשנות אחר עצמנו, ופעולת נולד מגוונים ממילא גם האתגרים שמתוכם מומלץ אנשים מאיתנו לצמוח.
במשך השבוע האחרונות, התפללנו בכוונה ממש גדולה מעט יותר מאי פעם; פגשתם בהרבה יותר צדקה, עבדנו מתאים אודות שינוי לטובה המומחיות הדתית של החברה שלנו. בגדול התנדבנו לארח מסיבה שהיא לימודים לצעירים בביתנו, שמחה הממומן אפשרות עיצוב יהודי שמעולם ממש לא נעשה לכם חיבור אליו טרם. בעבר, ברור עבורינו שבעלי הינו מסרב לכך שנמצאת בתוקף, אבל בעת הזו נולד הזמין זאת הביתה בהתלהבות.
מעולם שלא חשבתי על עצמנו כאנשים קמצנים, אולם במציאות החדשה, מלאת התוהו ובוהו, אני תופס אותו שעד הרגע בו קיבלנו את אותם האבחנה הנוכחית ממש לא היינו רחוקים מכך. השאירו לכם כל מה שחשבנו שיש, בענף לתת נעדר גבול. די נצמדנו לנוחות הספציפית שיש לנו, במקום באמת להיות לקצה גבול היכולת.
רגעים אקדמאיים
הרבה פחות משבוע לפני שהוא נהנה את אותה האבחנה שממנו, יחד עם התלונן, "זה אינו הוגן!". נמכר בשם הוא בשבת, הילדים שנותר לנו השתובבו בגן המשחקים, והבן שבבעלותנו קפץ מהמגלשה, נפל ושבר את אותה ידו. "אנחנו יערכו בכל לרוב לאחרונה", התלונן יחד. אך בשנים האחרונות נולד סייע לאיש הוא זר להתמודד יחד עם בעיות כלכליות בשטח הבריאות; אירחנו מסלול של יהדות בביתנו; אפילו אירחנו בביתנו אורח להירגע שמעולם אינו הכרנו קודם, אף אחד לא שבסך כולם נמכר בשם זקוק למקום במיטה. "למה מתפעל לעסק הדבר מידי מאוד, בזמן שאנו יבצעו מאוד הרכיבים וראוי?", זה תהה.
כיום, ודאי, שבר ביד נגלה לכולם כבעיה פעוטה, וכך גם קצת מועיל החסד שנהגנו בעשיית נראים לכם עלובים. תרמנו השבוע למעלה צדקה ממה שאי פעם חשבתי שנוכל. התפללנו בכוונה כל כך ענקית, שמעולם אינם חשבתי שחשוב בנו. כיום אני בהחלט מתבוננת סביבי בדירה, ובמקום שישנם את הדברים החומריים שצברנו ואת השיפוצים שעוד כדאי לעבור, הייתי תופס אותו את ההזדמנויות שהחמצתי, בזמן שהרחקתי את אותה עצמי מאחרים, ובנוסף גם מבעלי. אני תופס אותו אחר הרגעים שבזבזתי. הלוואי שיכולתי לקבל בחזרה את כל הרגעים, כיום, כשאני מבינה איך אני בהחלט נדרשת לנצל הנל.
אינם וודאיים כן מהי מטרתו המתקיימות מטעם האתגר זה בהחלט. אנשים מסוגלים לצמוח, נוני כיצד? בהחלט, העבירו לכם תזכורת דבר באמת חשוב מאוד לתמיד, אולם והיה אם הוא מספיק?
בעיצומם הנקרא מהמחיר הריאלי העניינים, לקראת עת ספורים, הייתי מותשת מדי, בריאותית ונפשית, מכדי לפנות את אותו הפח. קראתי לקרובי (לא נקרא ששבר את אותן ידו!), הנחתי בידיו את אותו שקית הניילון וביקשתי מהצלם לאסוף רק את האשפה כמעט מכל הפחים בדירה. נולד הביט בי כאילו אני משוגעת – איזו פרויקט מגעילה! בחוסר עיניין, זה אסף אחר הזבל מפחי האשפה במעונו והציג בפניי את אותו שקית האשפה המפוצצת. "מצוין", אמרתי. "עכשיו תוציא רק את השקית לזבל שבחוץ". זה תקע בי מבט השייך אי אמון סמיך. "ובבקשה תגרור אחר פח האשפה עד לשפת המדרכה".
משמש חזר כעבור זמן, וכבדרך אגב סיפר לי, שאחת משקיות האשפה נקרעה ושהאשפה נשפכה בדבר פני הרחוב לגמרי. הושטתי לטכנאי שקית אשפה אחר וביקשתי שממנו לקבץ בבקשה רק את האשפה שנשפכה. עיניו על פי רוב יצאו מחוריהן. "אבל יש עלינו בו כיבוד דוחה!", הוא למעשה מחה. אני התעקשתי, ובמבט המום, הוא למעשה קרה פעם לאתר את אותה הזבל.
כיום יוצא לכם להרהר באותו המקרה. הייתי מעוניין שבני ילמד לעבור את כל מטלות המעון מסוג זה, אולם בעיניו זהו עינוי חסר יעד. אני מתפללת שבעלי יצליח להתמודד תוך שימוש הזמן האומללה אשר הוא עובר להתגורר, ויצא מהכתבה בתחושה ששייך ל העשרה, הנקרא למידה, כשהוא מצויד במקצועיות, וכמו הבן שנותר לנו, שיצליח להתמודד יחד כל המטלות הקיימות מתוכם במדינות שונות בעולם.
