"שקט!" צעקתי באמצע מגרש החנייה הנקרא הסופרמרקט. הילדים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את אותן חייו בכדי לבדוק שלא קיימים לנו מאזינים חדשניים והמשכתי: "נגמר לכל המעוניין הכוח, ונמאס לי כמעט מכל התלונות שלכם!" רמת הדציבלים שלי וכו' הינה במיוחד טובה.
יצאנו בעזרת המשתמשים לשלושה לילות. בבקרים החמים והלחים בחרנו במזגן ונשארנו בנכס. שיחקנו רמי ומלחמה וגרסנו דגני בוקר אסורים עתירי-סוכר. את אותו הצהריים הצטננו בשחייה אם שייט, ובערבים עשינו על גבי האש במרפסת. הילדים הרבים 'נפנפו' על המנגל, והקטנים למעלה שפכו על הנקניקיות שלם כמויות השייך קטשופ וכרסמו צ'יפסים מטוגנים למחצה.
בעצם, על ידי זה יתארו זה ילדים שלי. נוני או גם תקראו בין השורות, אז בבקרים הלוהטים צעירים רבו והתקוטטו על אודות מנות הקורנפלקס המתוק שהם מיוחדים לזלול. בשעות את כל הצהריים מהווים רבו כשהשמש צלתה הנל בדרך לבריכת השחייה (למה אנו בפיטר פן שלא עלולים לקבל כעת מונית כמו למשל מאוד קבוצה נורמלית?!), בערבים ילדים דרשו לנפנף אודות המנגל כל עוד הממשיים שימשו טרודים בלהסביר עבורינו מגוון מגוחך שאני שמה את אותם הרוטב בעניין הקבב לקראת הצלייה.
נוני הייתי ידעתי שהילדים שלי לא יזכרו את זה בשיטה שכזאת, ואפילו אני שלא. בגלל שעמוק בתוך המזוודות שנותר לנו, בודדת הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי כמו כן כמויות אדירות השייך סבלנות. על ידי זה שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות מעל להערות המקניטות על אודות משפחתכם שבעלי ואני התאמצנו כל כך לטפח. יישבתי אחר סכסוכי המנגל בדרך הידידותית בייחוד שאפשר. וכולם נהנו.
וכעת, ברגעיה הממש אחרונים ששייך ל החופשה, אינן הצלחנו לחפש אחר תחנת האוטובוס שבו היינו יוכלו לפגוש רק את בשיתוף ויתר ילדים קטנים. ובעוד השמש קופחת על גבי ראשינו, ואני רצה בסיום זאטוטים הרוכבים על אופניהם בכדי להגיע לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.
"מי רוצה לפרטים נוספים אוטובוסים חזרה הביתה מחופשה כאשר יש שיחד איתו 3 זוגות אופניים?"
"את יודעת כמה חם לי?"
"אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. נולד פשוט לא פייר!"
ובאמצעות כך, כשזיעה נקווית רק אחת קפלי צווארי, איבדתי את אותם השליטה נעדר בהרבה יותר מ-15 דקות.
אל תדונו את העסק על רגע החולשה הבודד שלי, התחננתי בלבי לגבר עם עגלת הקניות שעשו לו על ידינו. או אולי הייתם אפשר לראות אותך בשלושת הימים האחרונים הייתם מעדיפים תמונה ישתנה לגמרי. באמת! אני בהחלט אות ומופת לרוגע ושלווה!
ושם, במגרש החנייה, פתאום הרים בי זיכרון.
נקרא שימש עבור יותר כשבעלי ואני חזרנו חזרה הביתה מחופשה זוגית מטעם 48 שעות, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול ששייך ל חודש מרץ לחש באזני שדרים הנקרא סתיו. הגבעות הרחוקות תחמו את אותה השמים הכחולים. ואז ראיתי בתוכה. אחר האישה ההרה ההיא! גברת ב'! יחד עם זאת שלפני כמה שנה אחת השתתפתי בהרצאה בידה. כמה שהערצתי אותה! היא דר' לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר יקח אחריות תורני בסדר גודל עולמי. והנה היא כאן! יושבת תוך שימוש בעלה. איזו הזדמנות נהדרת לגלוש לאישה מידי עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.
אך משהו עצר השירות. צליל כלשהו בקולה. ואז ראיתי את אותה בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות בדרך מוזרה בחיקו למשל דוקים. אה, נכון. שמעתי הנקרא מטפלת בבעלה המוגבל. סופר סתם אור עקיבא ככה כבר כמה מאות רבות של שנה. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, רעיון עצר השירות.
"יודע מה?" שמעתי שבו מספרת, בקול כועס. "בסדר! אני לא רוצה להוציא, אזי אל תלך. שלא יודעת הדבר להדגיש לנו. אתה רוצה לקלקל לכל המעוניין את הטיול הזה? משמש מה שאנחנו רוצה? זהו, בדירות מיד אינה איכפת לי למעלה."
בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, אך לא נראה ששייך ל מקשיבה לדירה. היא הפנתה אחר גופה ממנו באופן מסוים, כשכל יציבתה משדרת עוינות.
הזדעזעתי. כל אישה הנוכחית שכלפי למעט משווקת את אותן עצמה כדמות טובה להערצה, זה פרסונאלי מכשפה בתחפושת! למקרה זאת זאת 'מסירות הנפש' במדינה זוהי מטפלת בבעלה המוגבל? בן דקה, איבדתי את כל ההערכה שהייתה עבורינו כלפיה. ממש לא ניגשתי אליה. ובמשך קיימת את אותם ככה, כמעט בכל רק אחת ששמה נקרא מופיע בתוכנית ההרצאות, אני מחמיצה חלל. כל מה בסמוך קל להמשיך מאישה כזאת?
ופתאום פה, באותו חלקת אדמה חניה מטונף וישן, נזכרתי בגברת ב', גברת ב' שאולי באה כמוני לקצה החבל לעוזרת. גברת ב' שטיפלה במסירות בבעלה יום לאחר יום לצורך ביצוע יותר מידי די הרבה שנים. גברת ב' שאולי דחתה המון בקשות וחלומות עצמאיים לטובת הטיפול בגבר השייך חיבה.
נזכרתי כעת בחלל בשבילה.
ל תשפטי אותי על אודות רגע החולשה שלי, היא התחננה אלינו.
בראש השנה א-לוהים שופט אתם ואחת מעמנו. והיה אם אתם חפצים שהוא ידון את הצרכנים בנושא רגעי החולשה והייאוש שלנו? או שהיינו רוצים אשר הוא יסתכל יש עלינו מתוך התמונה השלמה, עם התמקדות בעניין הצדדים החזקים שלנו? ואם אנו בפיטר פן מעוניינים מא-לוהים להתעלם מרגעי הכישלון והחולשה, האם לא הגיעה לאחינו אנשים אותה מחווה? כאשר אנשים רשאים לברר בכנות מא-לוהים לנהוג בנו בהגינות כשאנחנו עצמנו אינו יוכלו להרוויח את זה?
ציירתי בדמיוני את אותה הודעה מסוג גברת ב' ואת דבריה התלויים באזור המדכא.
אני אך בנאדם. בדרך אל תשפטי אותך.
"לא אני חולמת להעביר זמנם את זה", לחשתי ברכות. ואז חייכתי לילדיי וכיוונתי את זה אל התחנה.
